על תקיעות וסכר
התפתחות היא התנועה הטבעית של החיים, אך לפעמים משהו פנימי מונע מאיתנו להתקדם ולהיות באני המיטבי שלנו.
אפשר לדמות את זה לסכר... המים בתנועתם הטבעית זורמים ואז מגיע המחסום. אותו סכר גדול שעוצר אותם מלהמשיך ולזרום למקום אליו היו צריכים לזרום ואז ....? ואז המים עומדים. עומדים במקומם לעיתים נעים מכוחה של הרוח או משחיית הדגים או האנשים אבל למרות התנועה הפנימית הקטנה -משהו שם עצר מלכת. אין תחלופה ואין התחדשות .
המים בניגוד לאדם - לא יכולים לזעוק "עד כאן" !
מיצתי את הרעיון של החסימה ...יאללה תשחררו אותי.
אבל אנחנו ? בטח שיכולים.
אז מה עושים כשאנחנו בתקיעות?
אדם שרוצה לצאת מתקיעות , צריך קודם להבין שהוא בתקיעות ואז להחליט שהוא מיצה את זה.מיצה את תחושת חוסר האונים מיצה את תחושת הרחמים העצמים מיצה את "הנוחות" הלא נוחה ובעיקר מיצה את הרגשות האלו שגורמים לו לחוסר מסוגלות מדומה.
ואז מה ?אז אחרי שהוחלט שיאללה מספיק,מגיע הרגע של מה עושים עכשיו ואיך מזרימים את החיים באנרגיה מתחדשת. במילים פשוטות...מה אני יכול לעשות עכשיו בצורה פרקטית שיקדם אותי לשחרור מהמקום הזה שגרם לי לתקיעות באותה סיטואציה.
איך אני ומה אני עושה בכדי להחזיר את האחריות על החיים שלי - אלי. מכאן הדרך תפתח והמים יחזרו לזרום.